רש"י על מלאכי ב׳:י״ג

13 שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ. הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוֹכַחְתִּי הַרְבֵּה, הִיא קָשָׁה – שֶׁנָּשָׂא נָכְרִיּוֹת וַאֲפִלּוּ הוּא פָּנוּי. וְזֹאת שֵׁנִית, קָשָׁה מִמֶּנָּה, שֶׁהַנָּשׂוּי יִשְׂרְאֵלִית נָשְׂאוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַנָּכְרִיּוֹת, לְפִי שֶׁנִּתְפַּחֲמוּ הַיִּשְׂרְאֵלִיּוֹת בָּרָעָב וּבַגּוֹלָה, וְנִתְגַּנּוּ עֲלֵיהֶם. וְהָיָה מוֹשִׁיבָהּ בְּבֵיתוֹ צְרוּרָה כְּאַלְמְנוֹת חַיּוֹת, וְהַנָּכְרִית הָיְתָה גְּבֶרֶת.

14 כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח. שֶׁהָיוּ בָּאוֹת לִפְנֵי מִזְבַּח ה׳ וּבוֹכוֹת לְפָנָיו, וְאוֹמְרוֹת: ״מָה חָטָאנוּ, וּמַה מָּצְאוּ אֲנָשֵׁינוּ בָּנוּ עָוֶל? הִנְּנוּ לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ לְהִבָּדֵק כְּסוֹטוֹת״.

15 מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת וְגוֹ׳. עַד שֶׁאֵינְכֶם כְּדַי שֶׁאֶפְנֶה אֶל מִנְחַתְכֶם וְלָקַחַת רִצּוּי מִיֶּדְכֶם.

16 וַאֲנָקָה. לְשׁוֹן ׳אֲנָחָה׳, שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר בְּלִבּוֹ. דמוניש״א בְּלַעַ״ז. וְאָב לְכֻלָּם: ״הֵאָנֵק דֹּם״ יחזקאל כד:יז. וְאִם ״אֲנָקָה״ לְשׁוֹן ׳צְעָקָה׳, הֵיכָן הַדְּמָמָה? וְתַרְגּוּמוֹ: ״דְּמִדַּנְקִין״. וְכֵן תִּרְגֵּם שם כ״ד ״וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם״ – ״וּתְדַנְקוּן״. לְשׁוֹן אָדָם הַנּוֹהֵם וּמִצְטַעֵר בְּעַצְמוֹ.